פסק-דין בתיק ת"א 31746-08

זוהי תביעה בגין נזק גוף לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן חוק פלת"ד). הצדדים חלוקים בשאלת הנזק  בלבד.

התובעת נפצעה בתאונת דרכים ביום 2.9.07 סבלה חבלות שונות והיתה מאושפזת 53 ימים. האורטופד ד"ר אייל ריבלין  קבע לה 5% נכות קבועה בשל שבר באגן, לאחר שסבלה מנכויות זמניות:  100% למשך 4  חודשים, 50% למשך 4 חודשים נוספים ו 25% למשך 4 חודשים נוספים.

הנוירולוגית ד"ר רחל הרינג מצאה שבסופו של דבר לא נותרה לתובעת נכות נוירולוגית, אלא שהיא סבלה מנכויות זמניות: 100% במשך חודש, 20% במשך חודשיים נוספים ו - 10% למשך 9 חודשים.

מזה עולה, שבמשך כשנה אחרי התאונה סבלה התובעת מנכות זמנית גבוהה או גבוהה מאוד ולבסוף התייצב מצבה על נכות קטנה יחסית בשיעור 5%.  מזה שנים, הרבה לפני התאונה, מקבלת התובעת קצבת נכות כללית מהמוסד לביטוח לאומי בשל בעיות נפשיות שונות (שאינן עקב התאונה).

התובעת טוענת, שמצבה בלי קשר לתאונה היה קשה. היא התגרשה וילדיה הועברו למשמורת האב על רקע בעיותיה הנפשיות ומחלוקות בנוגע לרצונה שלא לקיים אורח חיים חרדי, מחלוקות שגם גרמו לנתק בינה לבין משפחתה. היא טוענת שלפני פציעתה היא עבדה כזבנית בחנות תמורת שכר של 2000ש"ח, ואלמלא התאונה היתה מועסקת בשכר של 4000ש"ח במשרד, משרה שהוצעה לה. התובעת  טוענת שהיא שבה לעבודה, תחילה כזבנית בשכר חודשי של 1500-2000ש"ח ולאחרונה בשכר 3500ש"ח. לאור זאת היא תובעת פיצוי  של 42,000ש"ח בגין התקופה מהפציעה ועד הגשת הסיכומים ועוד 52,393ש"ח בגין שארית תוחלת חיי העבודה שלה (עפ"י מכפלה מהוונת של 5% נכות בשכר המינימום). התובעת מבקשת גם פיצוי עבור עזרת צד ג' - 6000ש"ח בשל עזרת מאחותה ו- 35,000ש"ח בשל עזרת זולת שלה תזדקק בעתיד. עוד היא מבקשת  5,000ש"ח עבור הוצאות נסיעה וקבלות נלוות.

בסכומי התשובה שלה הוסיפה התובעת ופירטה נזקים אלה: הפסד כספי שנגרם לה על  נטילת הלוואה בסך 30,000ש"ח מהבנק,  וחוב שעלה וצמח ב - 11,000 ש"ל בשל קשייה להשיבו. וכן קבלה  שהוגשה ומעידה על ההוצאה שהוציאה אם התובעת שביקרה אותה בבית-החולים ולנה שם.

הנתבעים  טוענים שעדות התובעת היתה בלתי אמינה לחלוטין והם כופרים בנזקיה הנטענים.

לטענתם, טענות התובעת בדבר תעסוקתה סותרות את טענותיה בהזדמנויות שונות בפני המוסד לביטוח לאומי, שם הציגה עצמה כמי שאינה עובדת לפרנסתה ואינה משתכרת כלל. הם טוענים שהיא מנועה מלטעון טענות סותרות אלה מכוחו של "השתק שיפוטי".

הנתבעים מפרטים בהרחבה את הרושם הרע שהותירה עדותה של התובעת, תוך שהם מאריכים בתיאור התחמקויותיה כשניסתה להסביר את סיבת אי-הדיווח למל"ל אודות הכנסתה מעבודה.  הם מפרטים גם את הסתבכות התובעת בעדותה, כשהשיבה על שאלות הנוגעות לקבלות שצורפו לתצהירה, ו"לא ידעה" מי מסר קבלות אלה לעוה"ד ומדוע צורפו לתצהירה, שכן היא  עצמה לא שמרה קבלות.  גם תוכנן של הקבלות היה נושא לתמיהה (לכל הפחות), שכן הן כללו קבלה על נסיעה בשעה מאוחרת בליל שבת, בעת שהתובעת היתה מאושפזת בבי"ח תל-השומר.  ההסבר, שזו קבלה על ביקור חצות של החבר שלה אצלה בבית-החולים נראה  אף הוא מוזר.

הנתבעים אף מפרטים היטב את הקושי של התובעת להוכיח את העזרה שקיבלה מהזולת לאחר שחרורה מבית-החולים. בעוד שבתצהירה סיפרה שבמשך חצי שנה אחרי שחרורה מבית החולים סעדה אותה אחותה יום יום ואח"כ המשיכה לסעוד אותה 15-20 שעות בשבוע, התברר בעדותה שאחרי הפציעה נותק הקשר בינה לבין בני משפחתה למשך כחצי שנה, ובתקופה זו לא עזרו לה כלל. אח"כ התקשה לספר מתי עזרה לה אחותה  ולבסוף אישרה שזו עזרה לה "לא הרבה".

התובעת גם צירפה לראיותיה מרשם רפואי שלא עשתה בו כל שימוש.

בעיקרה נשענת תביעה זו על עדות התובעת, שבעניינים מרכזיים היתה עדות יחידה. התובעת העידה שלפני התאונה עבדה בשכר שלא דווח לשלטונות ובעדותה קשרה זאת לרצונה שלא לפגוע בקצבה שקיבלה מהמוסד לביטוח לאומי. דו"ח רציפות בעבודה שהגישו הנתבעים מראה שהתובעת דיווחה רק על חודשי עבודה ספורים בשנים שקדמו לפציעתה. לא הוגש תיעוד כלשהו על עבודת התובעת, זהות מעסיקיה, היקף משרתה וכו' וגם העדות בעניינים אלה היתה דלה ומבולבלת מאוד. הנתבעים סבורים שהתובעת מושתקת "השתק שיפוטי" מלטעון נגד הצהרותיה למוסד לביטוח לאומי, שאינה עובדת ואינה משתכרת לפרנסתה. כנגד זה טוענת התובעת שכלל לא מדובר ב"השתק שיפוטי", שכן לא מדובר בהצהרות "באותו הליך". נציין, שאין כל ראיה שבמועד  מתן ההצהרות, (שאינו חופף למועדי עדותה או תצהירה), התובעת עבדה והשתכרה, ומכאן, שאין ראיה שההצהרות לא היו אמת בעת שניתנו. לעומת זאת ברור למדי שמכלול עדותה סותר לגמרי את מצגיה העקביים בפני הרשויות, בין אם על דרך הדיווח האקטיבי ובין אם על דרך ההמנעות מדיווח.

דומני, שהתשובה לשאלה אם התובעת עבדה בפועל לפני התאונה, נותרה ללא מענה מספק. כל שיש בפני בענין זה היא עדותה של התובעת עצמה, אשר כשלעצמה אינה אמינה (נוכח הסתבכויותיה הרבות, שרק מקצתן ותמציתן הובאו קודם). שני הצדדים התייחסו להלכות הנוגעות לדרך שבה מעריך בית-המשפט עדות של תובע אודות הכנסות לא מדווחות. מובן, שלבית-המשפט קושי טבוע לקבל כאמינה עדות של אדם על הכנסותיו בעבר בעודו מעיד על עצמו, בו בזמן, כמי שמחמת שיקולים של תועלת כספית נמנע מדיווח אמת באותו ענין. הרי זו טענה של אדם המבקש שיאמינו לו שלא אמר אמת - פרדוקס מובנה. כנגד זה, עומד ניסיון החיים, שכך נוהגים כנראה רבים למדי וגם, שבהחלט יתכן, שהמחסור וגודל הקצבה דוחקים אנשים לתעסוקה בדרך זו.

דומה שהעיקר הוא זה: אף שבפני תיעוד רפואי מסויים של התובעת, נכותה הנפשית לא הוכחה בהליך כדרך שבה יש להוכיח טענות שברפואה בתביעה לפי חוק פלת"ד, דהיינו, באמצעות חוו"ד מומחה. לא אשים עצמי פרשן לתיעוד חלקי ולא אחלץ ממנו מסקנה רפואית באשר לכשירות הרפואית שהיתה לתובעת להיות מועסקת גם בנכותה, לפני שנפצעה.  מתוך זה שהתובעת עובדת כיום בפועל, ניתן להסיק שהתשובה חיובית. ואם נותר לתובעת כושר השתכרות כלשהו לפני התאונה (גם בנכותה הנפשית), יש לבחון עד כמה נגרע ממנו בעקבות התאונה.

איני סבור שהונחה בפני תשתית ממשית לאובדן השתכרות בפועל בשל התאונה, שכן לא אוכל לבסס על עדות התובעת את המסקנה שהיא הפסידה הכנסה חודשית בשיעור ספציפי כלשהו. בוודאי שלא אוכל להסיק (כרצונה) שהפסידה הכנסה חודשית של 2000ש"ח, וכוונה שעמדה על סף מימוש לקבל הכנסה חודשית כפולה. לא רק שהתובעת לא הציגה "תלושי שכר" אודות עבודתה הנטענת, היא גם לא סיפקה אודותיה מידע ממשי כלשהי שאותו ניתן לבדוק באופן ביקורתי. לעומת זאת נראה, שאחרי התאונה (ובודאי כשסבלה התובעת מנכות זמנית משמעותית) נגרע מיכולתה לממש את כושר העבודה שהשתייר בה בנכותה.  הפסד זה אני מעריך בסך 18,000ש"ח.

באשר לעתיד:  לתובעת נותרה נכות בשיעור 5% בשל שבר באגן. ההגבלה שגורמת נכות כזו היא קלה, ומתבטאת עפ"י ד"ר ריבלין בכאבים ב"מצבים מסויימים". יש להניח לאור זאת שלדבר יש השפעה כלשהי על כושרה העתידי של התובעת להתפרנס. התובעת מעריכה את הפסדיה לעתיד לפי שכר המינימום, אלא ששכר זה משולם עבור משרה מלאה, ואילו התובעת (כטענתה בביטוח הלאומי)  כלל לא מסוגלת לעבודה כזו. לאור זה, איני מוצא דרך להזקק לתחשיב מדוייק באומדן נזקי התובעת. בשים לב לפוטנציאל ההכנסה הנמוך (עוד לפני התאונה) שניתן לייחס לה  ולשיעור הנכות שנותרה לה, אני מעריך את הפסדיה בעתיד שבשל הפגיעה בכושר עבודתה בסך 22,000ש"ח.

התובעת מבקשת פיצוי בגין עזרת הזולת בעבר ובעתיד. רב הפער בין מה שנכתב בתצהירה בענין זה ("אחותי עזרה לי כמעט יום יום")  לבין מה שנחשף בעדותה, שעזרת האחות החלה להנתן רק אחרי חצי שנה וגם אז היתה מעטה למדי. למעשה, לא ברור איזו עזרה קיבלה התובעת וממי. ברור שבענין זה לא הצהירה אמת ובעדותה רב הנסתר על הגלוי. גם עדות האחות מעוררת תמיהות גדולות, שהרי בעת שאותה אחות כביכול עזרה  15-20 שעות בשבוע לתובעת בבני ברק, היא גרה בעמנואל, תפקדה גם כאם לילדים קטנים ועבדה לפרנסת המשפחה.

איני סבור שהתובעת שילמה בפועל עבור עזרה שקיבלה, ככל שקיבלה אותה, ואף אין זה סביר שתשתלם עובר עזרה כזאת בעתיד (מה גם, שמחווה"ד הרפואיות, לא עולה צורך בעזרה כזאת). לאור זאת, איני פוסק לתובעת פיצוי בראש נזק זה.

התובעת גם מבקשת פיצוי בגין הוצאות שונות בעבר ובעתיד. כפי שכבר הוזכר, צורפו לתצהירה של התובעת מסמכים שונים, אשר התובעת עצמה התקשה להסביר את קיומם שכן, לטענתה, היא "לא  שמרה קבלות". בדיקה של חלק ממסמכים אלה עוררה ובצדק את טרוניית הנתבעים. אכן, נראה שהתובעת לא יכולה להוכיח הוצאות בעבר (או את הצורך בהוצאות בעתיד - הוצאותיה הרפואיות, ככל שיהיו אמורות להיות מכוסות עפ"י דין, ע"י קופ"ח). למצורפי תצהירה וגם לעדותה בעניינים אלה ערך דל, או פחות מזה. עם זאת, בשים לב לכך שהתובעת אכן נפצעה פציעה קשה, שחייבה אשפוז ממושך, סביר בעיני שנגרמו לה בעבר הוצאות יתירות, בתקופת האשפוז וסמוך לאחריה.  בהתחשב בנכות הנפשית המקורית של התובעת (עוד לפני התאונה) ובנכות הנוירולוגית הזמנית שאחריה, דומה שראוי להקל עמה בהסקת מסקנות מחמירות בשל אי שמירת הקבלות. גלובאלית אני מעריך את מכלול הוצאותיה בעבר בשל הפציעה, ב - 5,000ש"ח.